כליל

חברה כותבת: "לא פלא שאמא אדמה מאסה בנו, הפכנו ריססנו קטפנו, זרקנו, טינפנו, השלכנו בים, ביבשה ובאויר, מצפים ממנה לספוג הכל בשתיקתה הדוממת, בסבלנותה הניצחית". זה פתאום מזכיר לי למה הקמנו את כליל, רק עכשיו קולטת את גודל המעשה איך הקדמנו את זמננו…. 

 "תודה גברת השראה יפה ונפלאה, הארת לי והחזרת לי את האהבה שהיתה טמונה עמוק בטרשים, בחום, בשרפות ובקשיים שהשכיחו ממני את המטרה, את הגדולה, את המקום שהתחיל כעשיריה, לפני יותר מחמישים שנה, והפך היום למאות עשיריות ששומרות על אותו ציביון בדבקות ואהבה, ושוב תודה היום קצת פחות חם אז תפיסת המציאות  חזרה בתשובה".

כליל הוא כפר אורגני בן חמישים שהוקם בשממה ובאדמת טרשים קשה. עשר משפחות גרות מרחק של קילומטרים בין הבתים. בלי דעת מבשלים אותו תבשיל, מקבלות עונתה ביחד והילדים נולדים חדשות לבקרים וגדלים ביחד.

החברים הכי קרובים לי מספרים, מנסים להשפיע, לבושים לבן, עיניים מוארות, נרגשים, "עוזבים את ירושלים עיר הקודש, מוכרים הכל ועוברים". אני מרימה גבה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…", לשוני דבקה לחכי. צר להם כאן המקום. סיפרתי לכלבים ותוך כדי צעקתי לאישי "היי, היי", תוך כדי שכנעתי את עצמי. למחרת היינו שם. תוך שבוע מכרנו את ביתנו ועברנו לגור אצל החברים. תוך שלושה שבועות הוקם הבית, במו ידיו, ומיד עברנו. קודם גרנו זמן מה, זמן נפלא, בסוכה מיוטה. אמלי, בתי בת השלוש, פרצה בבכי קורע לב כשהגענו לשממה שהייתה מכוסה שיבולת צהובה, זרחנית, מזמינה , אז אמלי בוכה ואומרת, "זה לא כליל כאן, קחו אותי מיד בחזרה, אין פה כלום". כלום לא היה פה, מספרות החברות לבנות הבת מצווה שרצו לדעת איך התחיל "הקול של כליל". נרגשות מאד היו הנשים כשהעלו זכרונות. 

כליל לא מזיזה לי,  אמרתי אתמול  לגבר ללא רגלים שנולד בשנת ארבעים ושלוש ורוצה לגור בכליל העמוסה שנשארה למרות הכל רחבת ידיים. ואני אומרת לו כמה טוב שיתרו לימד את משה את שבירת העשרת. אנחנו כבר 300 משפחות, אומרת לי חברתי, בעלת התפקיד, כשיושבים יחד במגרש המשחקים, שם משחקים בצוותא תינוקות בני שנה ונערים בני נעורים יחד, ללא פחד ופגע, מרשים. לאט לאט מתחילה להבין את הדורשים "דור דור ודורשיו". המקום נשאר יפה ורחב, גם בחום וגם בשרב.