חברה, זה כל הסיפור

"עשיתי לי הרגל קבוע להתקשר כל יום"

אימא שלי, אבא, בת דודתי, מי לא בעצם. כל אלו סביבי גרים לבד. עשיתי לי הרגל קבוע להתקשר כל יום לאימא בנפרד ולאבא גם, כי גם אותם, כמו עוד רבים אחרים בחברה המערבית, גרסה מגרסת הגירושין והם מוטלים כל אחד בביתו, תלויים בחסדי הילדים שלהם, מתי יזכרו להתקשר. 

אל תספרו לי סיפורים על ההבדל בין להיות לבד לבין להיות בודד, לא קונה את זה. בדידות זו בדידות זו בדידות. ברור שאם הבית שלך הומה אדם, אתה משתוקק לרגעים, או אולי אפילו ימים, של שקט לעצמך, אבל אם נגזר גורלך לעבור את החיים הללו כשאין משפחה או חברים סביבך, אתה נידון לגיהינום עלי אדמות, כי האדם, יצור חברתי הוא. 

כמות האנשים המבוגרים הסובבים אותי שותלת בי את המחשבות הללו בטרם הגעתי לזקנתי, על זמנים בהם אולי, אם יתמזל מזלי ואאריך חיים, אוותר לבדי. אוי ואבוי לזמנים כאלו, מי רוצה בהם בכלל, מה הטעם לחיות לבד בבית, מלווה במכאובי זקנה, בזיכרונות על אלו שכבר אינם, לשרוד בקושי את מטלות היום הפשוטות ביותר, נתונים לחסדיו של מלווה, אם נכמרו רחמיו של השליט ותוקצב לך כזה. 

משום שהזקנה מפחידה אותי, עצרתי לחשוב למה בעצם. לאחרונה נחתה בי הבנה על הסיבה האמיתית, זו החברה שאשמה בפחד. איני סומכת על החברה בה אנו חיים, אני לא סומכת עליה שתגדל נכון את ילדינו, לא מאמינה שתגן עלינו כעובדים בה ועבורה והכי לא בוטחת בה שתספק את כל צרכינו כאנשים זקנים בבחרותנו. כמה הייתי רוצה לראות חברה המעמידה את הצורך החברתי בראש מעייניה. חברה שאת כל החשיבות ואת כל המשאבים מפנה לכינוס כל אבריה האנושיים תחת כנפיים מגוננות. כמה נפלא זה היה יכול להיות אם היית הולך ברחוב ומרגיש בוודאות שכל ילד וכל זקן שעובר לידך מוגן, מאושר ובטוח. אנו לא שמים לב עד כמה מכופף הגב שלנו כשלמישהו אחר חסר, ולו רק מהסיבה הפשוטה שזה מאיים גם על ביטחוננו אנו, לא רק על חייו של ההוא, נטול המזל. 

איך מחוללים שינוי בסדר גודל כזה, זו השאלה שמעסיקה אותי. צריך בראש ובראשונה לשנות לחלוטין את מטרת מוסדות הלימוד. המהפך צריך להיות חברתי. חברתי ותו לא. ומה עם מתמטיקה, ספרות, אתם שואלים. נו טוב, אפשר לפנות לזה קצת זמן. קצת ממש. כל יתר הזמן יוקדש לכישורים חברתיים. ילדים שיחונכו ככה יהפכו למבוגרים מודעים יותר. הם יצרו מקומות עבודה מוסריים יותר וככה הגלגל יתגלגל ויתקן את החברה כולה.