הטבע מדבר אלינו בשפתו

זה היה לפני שנים, יצאתי לאפטר קצר, הגעתי לדודים האהובים שהתגוררו בקרבת הבסיס בו שירתתי. ההמצאות איתם תמיד הייתה בשבילי עונג גדול. האהבה הגדולה שרחשו זה לזו הייתה כרשת שעטפה את כל מי ששהה עמם. לא היה לאהבה הזו שום מבע פיזי חיצוני אבל היא הייתה נוכחת ומורגשת חזק בביתם. היה ערב מהנה שלא היה בו כל רמז למה שעתיד להתרחש בלילה.

בלילה התעוררתי בבעתה מחלום ללא עלילה וללא מבע ויזואלי מוגדר. חלום של תחושה עצומה הרגשה של סוף העולם, נפילה של כל מה שקיים לאין, לחידלון, לכלום גדול שאין לו מרחב, נפילה אין סופית לאסון שהולך ומתעצם ולא נפסק.

התעוררתי שטופת זיעה, בבכי שלא יכולתי לעצרו, בהרגשה של אסון טבע עצום שאין מה לעשות נגדו, שאי אפשר לעוצרו. היה בי פחד עצום על הכלל, על המהות שלנו בעולם, על משהו גדול מהעולם, משהו שלא מרוצה מהתנהלותנו בני האדם. ריק ענק נפער בי ועטף אותי בדאגה לנעלם, לנסתר מבינתי. זה היה פחד אלוהי, שהיה בניגוד מוחלט לביטחון שתמיד חשתי בבית דודתי.

דודתי הגיעה אליי, אפילו לא הרגשתי בהגעתה, היא דברה, שאלה, ניסתה בתחילה להבין אך אני הייתי עמוק באסון הטבע שאפף אותי, לא שמעתיה, לא ראיתיה, הייתי עמוק בחוויית החידלון. היא ישבה וחיבקה. 

הליל הזה היה קו פרשת המים של חיי. הרגע בו איבדתי את הביטחון שמה שהיה הוא שיהיה, שהעולם ימשיך להתנהל כסדרו עד סוף הימים. באותו לילה הבנתי שיש משהו לא נכון בהתהלכות שלנו על פני האדמה, משהו שמאלץ את הטבע להתנגד לנו בניסיון ליישר אותנו לחיים נכונים יותר. לא ידעתי להצביע מה לא נכון אבל התחלתי לצפות לאסונות של שהטבע. הבנתי שהטבע לא ימשיך לעטוף אותנו בשמש חמימה, בגשם בעיתו, באביב של דבורים המתעופפות ומלקטות אבקנים.

מאז חלפו שנים רבות, שנים בהן יותר ויותר הבנתי שהטבע מדבר אלינו בשפתו, לא כטבע רוגז זועם ומעניש, אלא כטבע שמנסה לישר אותנו להתנהלות במערכות יחסים טובות בינינו בני האדם וביחסנו כלפי כל מערכת הטבע. כיום אני מבינה, שכל אסונות הטבע המתרגשים עלינו ומזעזעים את כדור הארץ, זו קריאה של הטבע לנו בני האדם לחדול ממערכות היחסים הסוערים הדוחפים את הטבע לסעור אף הוא.

אני תוהה אם נשתנה ונשנה את התנהלותנו על הכדור שלנו, האם המסה הגדולה של אדם לאדם בהרמוניה תשפיע גם על מערכת הטבע להיות טבע לאדם בשלווה.