החופש הגדול ותרומתו הגדולה לחיי

"שיבוא, שיבוא כבר", חשבתי לעצמי על החופש הגדול, בתור ילדה שכרעה תחת עול המחוייבויות שהציבו לפני הורי, החברה בה חייתי ומי לא. לא עבר יום בו לא מצאתי את עצמי בלחץ נפשי לא קטן שנבע מהצורך לעמוד בכל מה שנקבע לי, אם זה להצטיין בלימודים, ללמוד דברים חדשים במגוון החוגים אליהם רשמו אותי הורי, או לקחת על עצמי תפקידים מרכזיים בתנועת הצופים בה הייתי. 

הורי, המודלים במשפחה שהיוו נר בבחירות שעשיתי, התנהלו גם הם בצורה דומה. שניהם היו עסוקים מבוקר עד ערב בעבודה, בקריירה, ונטלו תפקידים משמעותיים נוספים בהתנדבות בוועד ההורים, בוועד השכונה ובעוד מסגרות. ההצטיינות בכל דבר היתה נקודת ציון חשובה להתנהלות נכונה בחיים. בצורה כזו, החופש לבחור מה לעשות או מה עשוי לגרום לי הנאה, לא היה קיים למעשה. הרצונות של הוריי, של החברה, הם שהכתיבו לי את הבחירות בחיים. 

הקושי היחיד בבחירה הגיע לפתחי כשנכנס החופש הגדול לתמונה. למרות שייחלתי לו בכל מאודי, הרגשתי לא בנוח כאשר סוף סוף הגיע. אמנם הרשיתי לעצמי להאריך את שעות השינה עד הצהריים, אבל הריקנות שחשתי בשעות הערות הייתה קשה למדי. היכולת הטבעית לבחור לעשות מה שמהנה אותי לא היתה קיימת אצלי, וכנראה גם לא אצל הורי. 

ההזדמנות שנתן החופש הגדול לבחור לעשות מה שמתאים ומהנה לי אישית, האירה בפנס את צורת החיים המוזרה בה התנהלתי. הייתי למעשה עבד לרצונות של החברה, של ההורים, כנועה לצורך להצטיין כדי להיות מקובלת, אהובה ומוערכת, כדי להיות בשורה הראשונה בין הטובים ביותר. 

מהורי הקרייריסטים, תקופת החופש הגדול הצריכה פיתוח כלים שלא היו נדרשים כמעט עד אז. בניגוד למטרות הפרודוקטיביות שהציבו לעצמם במשך כל השנה בכל הנוגע לחינוך שלי, הם נדרשו עכשיו לראשונה לדאוג שתהיה לי תחושת הנאה וכייף. פינוק, מילה טובה, התעניינות ברגשותיי, באו פתאום לידי ביטוי באיזושהי צורה. גם שיחה עם ערן שיוביץ מאוד עזרה. חוויתי התייחסות לא מוכרת, שהתחילה לבנות בי את תחושת הביטחון שהבחירות שלי לגביי חיי, שלמרות שהן לא בהכרח אלו שהחברה דוגלת בהן, הן טובות ובעלות ערך. התחלתי סוף סוף לאהוב את החופש הגדול וליהנות ממנו.